Shavuot

***For English scroll down***

שלום לכולם.

חג השבועות מתקרב ובא, ובשבילי החג הזה מסמל לא רק את מתן תורה ואת זמן הביכורים, אלא נקודה על ציר הזמן שנותנת לנו הרבה חומר למחשבה על עצמנו ועל איך שאנחנו רואים את עצמנו.

התורה נמשלה למים. במדרש שיר השירים רבא  א, יט ישנן שבע נקודות דמיון בין התורה ובין המים. אחת מנקודות אלה היא כי האדם אינו צריך להתבייש ולבקש מים מחברו- כן אל לו לאדם להתבייש מלבקש דברי תורה מחברו. נקודה זו הינה חשובה ביותר בשבילנו. כל אחד מאיתנו מעוניין ללמוד ולהתפתח. בתור מורה לעברית כבר יצא לי לא פעם לראות אדם שמשלם ממיטב כספו על מנת ללמוד עברית, אך בפועל אינו מסוגל לבקש ולקבל את המים. זה לא קל להיות שוב כמו ילד שמנסה להרכיב משפטים פשוטים ממילים בסיסיות בלבד, לפרק את המחשבות העמוקות והרגשות הפנימיים למשפטים קצרים ובסיסיים ולקוות שהאדם שממול מקשיב ומבין. לוותר על כל ההשכלה והידע שנרכשה בעמל רב ולהפוך מאדם בוגר ומודע לאדם שמבקש מחברו מים, דבר בסיסי ופשוט.

לא סתם אנו מספרים את סיפורו של רבי עקיבא בהתפעלות. אדם שלא למד מעולם, "לא ידע צורת אות מהי" ושלא ידע אפילו לומר קריאת שמע החליט, בגיל ארבעים, להצטרף לכיתת הלימוד הבסיסית ביותר (אל תשכחו שבחדר נהגו להתחיל בלימודי הקריאה והכתיבה כבר בגיל שלוש) וללמוד לקרוא ולכתוב כאחד הילדים. אז אמנם מעורבת בעניין אישה, כמו תמיד, אבל כולנו יודעים שלשבת בכיתה עם ילדים בני שלוש ולהתאים את עצמנו לאוצר המילים ולעולם שלהם זה צעד לא פשוט בכלל. היה משהו נוסף ששכנע אותו כי רחל צודקת.

האגדה מספרת שבזמן שרעה את צאנו של כלבא שבוע (אבא של רחל), ראה עקיבא (אז עוד לא היה רבי עקיבא) מים שמטפטפים מתוך נקב בסלע ויוצרים שקע בסלע שמתחת. מראה זה גרם לעקיבא שמחה גדולה מאחר והוא הבין שכמו שהמים, שהם רכים, הצליחו ליצור מציאות חדשה בסלע, שהוא קשה, על ידי התמדה- כך יוכל גם הוא לגרום לליבו (שהוא חשב שכבר נוקשה כמו אבן בגלל גילו) ללמוד ולהבין תורה, שהיא רכה ומחיה כמו מים.

שנזכה כולנו להמשיך וללמוד ולהתמיד בכך על אף הקשיים,

חג שמח,

אסנת.

Shalom,

The festival of Shavuot is approaching, and for me this festival symbolizes not only the giving of the Torah and the time of the first fruits, but also a point in the timeline that gives us a lot of food for thought about ourselves and how we view ourselves.

The Torah is comparable to water. In the Midrash 'Shir Hashirim' Raba 1:19, there are seven similar characteristics between the Torah and water. One of these points is that, just as a person does not need to feel ashamed to ask for water from his friend, so too, a person does not feel ashamed to ask another for words of Torah. This point holds a great importance for us.  Each of us is interested in continuously learning and developing. As a Hebrew teacher, I have often seen a person pay a lot of money to learn Hebrew, but in actuality be incapable of asking and receiving the water.  This is not an easy task, to once again return to a child like stance, trying to assemble simple sentences from just basic words, and to break down ones deep inner thoughts and emotions to short and basic sentences with the hope that the person in front of him will listen and understand. To give up on all the laboriously acquired education and knowledge and to turn from a mature knowledgeable man to a man that asks for water from another, is a basic and simple matter.

It's not for nothing that we tell the story of Rabbi Akiva with admiration. A man that had never studied, who didn’t know what the form of a letter was, and didn’t not even know how to read the Shema prayer, decided at the age of 40, to join a class to begin learning the basics (don’t forget that in the classroom they began learning to read any write at the age of three) and to learn how to read and write, just like the children.  Of course, there was a woman involved in this story, as always, but we all know that to sit in the classroom with children of the age of three,  and to adapt himself to the vocabulary and to their world, was not a simple matter. There was yet another thing that convinced him that his wife, Rachel was right.

The Aggadah tells that while he was grazing his flock of sheep of Kalbah Shavua (Rachel's father) Akiva saw (note, he was still not Rabbi Akiva at this point) water dripping from a hole in a rock that had created a hollow in the rock that was below it. This sight gave Akiva a feeling of immense happiness as he understood that just like water , which is soft, succeeded in creating a new existence in the rock which is hard, by means of perseverance,  so too, he would be able to change his heart (that he already considered rigid and stiff like a stone because of his age) to learn and to understand the Torah, which is soft and alive like water.

We should remind ourselves to continue and to learn and to persevere in this pursuit despite the difficulties.

Chag Sameach!

Osnat

יום ירושלים

*For English please scroll down*

יום ירושלים 

לעיר ירושלים יש שבעים שמות. כבר מן המאה ה14 לפני הספירה, וכבר אז קוראים לעיר "אורסלימה", שם כמעט זהה לשמה היום. מהי משמעות השם? השם מחולק לשניים-  ירו = עיר ו שלם= אל כנעני האחראי על שקיעת השמש.משמעות צירוף שני החלקים היא: עירו של האל שלם. מאחר וזה קצת מוזר שזהו שמה של העיר הקדושה כל כך לשלושת הדתות המונותאיסטיות, חז"ל כבר נחלצו לעזרה-משמעות השם ירושלים או ירושלם היא בסיפור העקדה: אברהם מחפש את המקום בו "הר ה' יראה". תוסיפו לכך את המילה שלם, המבטאת שלמות (שלם הוא גם אחד משמותיו של הקב"ה) וזהו שם שמסתדר היטב עם המסורת היהודית ואף עם הדתות האחרות. כידוע, המקום אשר בחר ה' לצורך העקדה נמצא בירושלים- על הר המוריה, הוא ההר עליו נבנה בית המקדש.

בספרו של וילנאי, המאגד בתוכו את אגדות ירושלים כפי שנשתמרו אצל היהודים והערבים תושבי הארץ, קיים סיפור אחד יפה מאוד, שמסביר מדוע בחר הקב"ה דווקא בהר המוריה כהר הבית:

לפני שנים רבות, גרו בירושלים שני אחים. הבכור גר עם משפחתו מן העבר האחד של ההר והקטן גר לבדו מצידו האחר של ההר. לכל אחד מן האחים היה שדה חיטה בו הוא עבד מזריחת החמה ועד לשקיעתה. ערב אחד, כאשר ישב האח הבכור בביתו עם משפחתו הוא חשב לעצמו "מסכן אחי הצעיר. אין לו עדיין אישה, בוודאי בקרוב הוא יצטרך כסף על מנת לשלם את המוהר ולממן את החתונה. הוא יזדקק לכסף רב." ולכן, באמצע הלילה, לקח האח הבכור חצי מן התבואה שאסף באותו היום, טיפס על ההר והניח את ערימת התבואה בשדהו של האח הצעיר.

למחרת, כאשר שב האח הצעיר לביתו, הוא חשב לעצמו: " אוי, אחי הגדול, בוודאי אין לו מספיק כסף בשביל לפרנס את אישתו וחמשת ילדיו הקטנים. הוא זקוק לכסף הרבה יותר ממני." ולכן, באמצע הלילה, לקח האח הצעיר ערימה של תבואה משדהו, טיפס על ההר וירד אל שדהו של אחיו הבכור, הניח שם את התבואה וחזר לביתו. כמובן שלמחרת, האח הבכור שוב חשב לעצמו: "אחי הצעיר אינו בוגר מספיק בשביל לגדל תבואה. הוא עוד לא יודע הכל ואינו מבין את כל כללי החקלאות. אעזור לו קצת בינתיים, עד שיגדל, ילמד וישתפר". ולכן, באמצע הלילה, שוב לקח האח הבכור מחצית מן התבואה בשדה והלך אל שדהו של האח הצעיר. באותו הלילה חשב גם האח הצעיר על אחיו הבכור: "אחי הבכור איננו נעשה צעיר עם השנים. בוודאי קשה לו לעבוד כל כך הרבה זמן בשדה, בשמש. אעזור לו כדי שיוכל לנוח מעט וליהנות ממשפחתו." ולכן, גם הוא לקח מחצית מן התבואה שלו והתחיל לטפס אל ראש ההר. כאשר הגיעו שני האחים לפסגת ההר, נתקלו האחד בשני, וכאשר ראו כי לכל אחד מהם ערימת תבואה והוא הולך לכיוון שדהו של האח האחר והבינו כי לשניהם היתה אותה התכנית לעזור לאח השני- התחבקו ובכו מאושר על הקשר הטוב שיש ביניהם ובמקום הזה, בו נפלו דמעותיהם של האחים, החליט הקב"ה לבנות את ביתו.

ולמה אני מספרת את הסיפור הזה? כי אני חושבת שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנו, במיוחד בימים אלה של פילוג (או דווקא אחדות?) ולזכור שלכל אחד יש את הקשיים שלו ותמיד כדאי וצריך לעזור לאחר.

יום ירושלים שמח!

Jerusalem Day

The city of Jerusalem has seventy names. Since the 14^th Century BC, the city was called 'Orslima' a name that is little recognized there today. What is the meaning of the name? The name has two parts- 'Yeru', which means city, and 'Shalem', which is the name of the Cana'anite God who was responsible for the sunset.  The combination of these two sections gives the meaning : the city of the God, Shalem. It seems a little strange that this is the name of the holy city of three monotheistic religions! The Sages came to the rescue, suggesting that the meaning of the name Yerushalayim; or Yerushalem, is based on the story of the Binding of Isaac, where Abraham was searching for "A mountain of God, where He will be seen".  The Sages add that the word 'shalem' expresses perfection (which is also one of the names of God) and this is the name that sits well with the Jewish tradition as well as with other religions.  As we know, the place where God chose for the Binding of Isaac was in Jerusalem, on Mt. Moriah, the very mountain where the holy temple was built.

In the book written by Vilnai, he tells the tales of Jerusalem legends that were preserved by its Jewish and Arab inhabitants. There is one beautiful story, that explains why God specifically chose Mt. Moriah as the Temple Mount. 

Many years ago, two brothers lived in Jerusalem. The elder lived with his family on one side of the mountain, and the younger lived alone on the other side of the mountain. Each of the brothers had his own wheat field where he worked from sunrise to sunset. One evening, as the elder brother sat in his home with his family, he thought to himself, "My poor younger brother. He still doesn’t have a wife, surely soon he will need money in order to pay for a dowry and a wedding. He will need extra money".  And so, in the middle of the night, the elder brother took half of the produce that he had collected that day, climbed the mountain and  quietly placed his pile of produce in his younger brothers field. The next day, when the younger brother returned home, he thought to himself, "Oy, my older brother certainly does not have enough money to support his wife and his five young children. He needs much more money than me! And so, in the middle of the night, the younger brother took a bundle of produce from his field, climbed the mountain and went down to the field of his elder brother, placed the pile of produce in his field, and returned home.

The following day, the elder brother thought to himself again, "my younger brother is not yet mature enough to grow produce himself. He still doesn’t know everything or have a good understanding of agriculture in general. I will help him a little in the meantime, until he grows up and improves ". Yet again, in the middle of the night, the elder brother set off to take half of the produce of his field to the field of his younger brother.  

That same night, the younger brother was also thinking about his older brother, "My older brother is not getting any younger. Surely it must be a strain for him to work so hard in the field in heat of the day. I will help him out so that he will be able to rest a little and enjoy some time with his family". And so, he also took half of his produce and started to climb to the top of the mountain. As the two brothers finally arrived at the very peak of the mountain, they bumped right into each other. When they saw that they were each carrying a bundle of produce heading in the direction of each other's field, they understood that they both planned to help the other brother; they embraced and cried from the happiness of this wonderful relationship that they had between them. In this very place where the tears of these two brothers fell, God decided to build his home.

And why am I telling this story? Because, I think that we have a lot to learn from it, especially in these days of division (or of unity) and to remember that everyone has their own difficulties and the importance of always helping one another.

Happy Jerusalem day!

ל"ג בעומר Lag B'Omer

For English, scroll down.

ל"ג בעומר:

בכל שנה, כאשר ל"ג בעומר מגיע, צפות ועולות שלוש דמויות חשובות ומכוננות מההיסטוריה היהודית. כמובן מדובר ברבי עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי ובר כוכבא. השניים הראשונים גדולים בתורה, האחרון גדול בצבא. את סיפורו של רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי) שהסתתר במערה יחד עם בנו מפחד הרומאים כולנו מכירים, ונראה כי אנו מכירים היטב גם את סיפורם של רבי עקיבא, שהאמין כי בר כוכבא הוא המשיח, שלח אליו את מיטב תלמידיו להילחם לצידו וסופו שהתאכזב מרות, עד שקרא לבר כוכבא "בר כוזיבא" (בר כוכבא= בן כוכב ואילו בר כוזיבה= בן אכזבה).

ובכן, אם המדובר במשיח שקר, שניסה לקיים מרד אל מול האימפריה הגדולה בעולם וגרם, בסופו של דבר, למותם של כחצי מליון יהודים והגליית השאר- מדוע זה אנו מהללים אותו כל שנה?

מלכתחילה, ישנן כמה נקודות לא מובנות בסיפור בר כוכבא. על סמך מה החליט רבי עקיבא כי זה הוא המשיח? ומדוע שלח אליו להלחם איתו אנשי תורה, יושבי אוהלים, אשר אינם יודעים דבר וחצי דבר על מלחמה? ומדוע הוא מת? ולאחר שמת- מדוע הפך לדמות מופת על אף האכזבה הרבה שנחל העם?

משום מיעוט המקורות הראשוניים העוסקים בתקופה זו יש קושי לספק תשובות, אבל ניתן להתייחס ולנסות להבין את מה שקרה. רבי עקיבא, אדם שתמיד ראה את הטוב ואת חצי הכוס המלאה אכן האמין כי מאיש צבא זה תבוא הגאולה. בדומה לרב קוק, שתמך בחלוצים והוקיר אותם למרות יציאתם נגד הדת היהודית. שניהם (רבי עקיבא והרב קוק) האמינו כי הגאולה יכולה לבוא מידי מי שאלוהים בוחר בו, גם אם אינו מתאים לדמות המשיח שהתקבעה בדמיוננו (וראו גם משה שגמגם ודוד שהיה אדמוני כמו עשיו). חשוב לציין גם כי בר כוכבא מעולם לא לקח על עצמו סמכות הנהגה דתית על העם.

אבל הכי חשוב: איך התקבעה דמותו של בר כוכבא כגיבור על?

לעניות דעתי, על זה דווקא ניתן להשיב. בר כוכבא היה המנהיג האחרון שאיחד את העם ושהצליח להנהיג את העם בדרך לחיים או למוות. לאחר מכן- לא קם בישראל שלטון יהודי עד לשנת 1948.

אחדות היא דבר חשוב. לא תמיד אנחנו יודעים מה הדרך, לפעמים אנחנו לא מסכימים איתה ולפעמים אנחנו תומכים נלהבים שלה אך מתאכזבים מרות, אבל חשוב לזכור כי גם בישראל של ימינו אנו ובמיוחד עכשיו לנוכח גל האלימות בארץ ומחוצה לה- יש חשיבות לאחדות ולשלום פנימי.

בתקווה שדרכנו תצלח,

אסנת.

Lag B'Omer:

Each year when Lag B'Omer comes around, we see the emergence of three prominent figures who constitute an integral part of Jewish history; Rabbi Akiva, Rabbi Shimon Bar Yochai and Bar Kohva.  The first two were renowned Torah scholars, the last, a famous military figure. We are all familiar with the story of Rashbi (Rabbi Shimon Bar Yochai), how he and his son hid together in a cave from the Romans. We also recognize the story of Rabbi Akiva who believed that Bar Kohva was the Messiah, and therefore sent him the best of his students to fight at his side, ending up bitterly disappointed, and calling Bar Kohva 'Bar Koziva' (Bar Kohva = son of a star, Bar Koziva = son of disappointment).

Accordingly, if this false messiah Bar Kohva tried to revolt against the largest empire in the world, ultimately causing the death of half a million Jews and the exile of the rest, why do we praise him each year?

From the start, there are several points which are not understood in the story of Bar Kohva.  On what basis did Rabbi Akiva decide that Bar Kohva was the Messiah? And why did Rabbi Akiva send Torah scholars to fight with him; they were tent dwellers who studied all day and knew absolutely nothing about war? Why did he die? Furthermore, following his death, why did he become a role model despite the great disappointment that he had brought to the Jewish people?    

As there are very few early sources that deal with this period of time, it is difficult to provide answers to these questions. However, we can attempt to relate to this, and to understand what happened.

Rabbi Akiva, a man who always viewed life from the positive side, truly believed that a military man would bring the redemption. Similarly, in more recent times, Rav Kook supported and respected the early pioneers in Israel, despite the fact that they had rejected the Jewish faith. The two of them (Rabbi Akiva and Rav Kook) believed that the redemption would come through a man that God chose, even if he is not the messianic figure that we all have fixed in our imagination (note also that Moses had a stutter, and King David was a fiery redhead like Esau). It's important to note too, that Bar Kohva never tried to undertake the authority of religious leadership over the people.

A more important question to ask, however, is how did the figure of Bar Kohva become a superhero?

In my humble opinion, this specific case can provide the solution to our puzzling question. Bar Kohva was the last leader to unify the people, and to successfully lead the people in life or death. Following him, there was no further Jewish rule or government until the year of 1948.

Unity is important. We do not always know the path to unity; sometimes we are passionately unified, other times we are not strong advocates of unity, and end up bitterly disappointed. It is important to remember in the Israel of the present; particularly now in light of the wave of violence in Israel and outside the country; the importance of unity and inner peace.

In the hope that our path will be successful,

Osnat. 

Yom Ha Shoah, Holocaust Memorial Day

For English please scroll down

יום השואה

האם אי פעם חשבתם על משמעות השם "יום הזכרון לשואה ולגבורה"? אנחנו כמובן מבינים את משמעות "יום הזכרון לשואה", אך מה הקשר לגבורה? הרי כל הסיפור הוא על הרג אנשים חפים מפשע, לקיחת ילדים ונשים אל מותם והרג אנשי ספר, יושבי אוהלים שלא סיכנו אף אחד ולא ממש הצטיינו בגבורתם. 

אמנם ישנם כמה מקרי מרד והפגנות גבורה, כמו מרד גטו וורשה, הבריחה מסוביבור ועוד, ישנם גם הלוחמים הפרטיזנים ואמהות שגוננו על ילדיהן תוך סיכון עצמי, ישנם אף זרים גמורים שהקריבו את חייהם למען הצלת האחר (הן יהודים והן לא יהודים-חסידי אומות העולם), אך מקובל לחשוב על קורבנות השואה כעל אנשים שהובלו כצאן לטבח, שלא הצליחו או אף 

לא העלו על דעתם להתנגד למציאות ההזויה שנכפתה עליהם על לא עוול בידם.

ובכן, יום הזכרון לשואה ולגבורה מבקש להנציח את גבורתם של אלה שהצליחו להתנגד או לפחות לבטא את התנגדותם למתרחש סביבם, אם בדרך של מרד כפי שאנו רגילים לחשוב עליו, אם בדרך של הליכה גאה לקראת המוות )שהם חלק מביטויו של עקרון קדושת המוות המבוטא גם במיתוס על גבורת יהודי מצדה(, אך יום הזכרון לשואה ולגבורה מבקש להזכיר שגם שמירה על צלם אנוש במצבים הקשים ביותר, שמירה על החיים עצמם, על קדושת החיים, כפי שנשמרו בגטאות ובריכוזים השונים של היהודים, אם במחנות, אם ביערות ואם במנהרות הביוב ובבונקרים- גם הם ראויים לתואר גבורה, וגם הם ראויים שנזכור אותם.

אבי נולד בצ'יכוסלובקיה בשנת 1942. את שנות ילדותו העביר בביתה של מילדת צ'יכוסלובקית שריחמה על התינוק שאך זה נולד וגידלה אותו כבת לכל דבר (ע"מ להסוות את סימני ברית המילה). הוריו שהו באותו הזמן במחבוא בתוך ביתה של איכרה שכנה שהסכימה לקבלם על אף הסכנה. בזמנים אלה אני מבקשת לומר תודה לכל אלה שמזדהים עם קשייו של העם היהודי ושמבקשים לעזור- גם בימים בהם יש לנו מדינה משלנו ושירותי רווחה. תודה

Yom Ha Shoah, Holocaust Memorial Day

Have you ever thought about the meaning of the name “יום הזכרון לשואה ולגבורה”, “Memorial Day for the Holocaust and herosim” (the term used for Holocause Memorial Day in Israel). We of course understand the meaning of Holocaust Memorial Day but what is the connection with heroism? After all, the story (remembered on this day) is of those killing innocent people. Taking children and women to their deaths and killing the people of the book, people dwelling in tents who posed no danger to anyone and who didn’t distinguish themselves as heroes.

Indeed there were instances of uprising and demonstrations of heroism like the Warsaw ghetto uprising and the escape from Sobibior and there were also Partisans and mothers who protected their children at great danger to themselves. There were even complete strangers (both Jews and non-Jews; the righteous amongst nations)  who sacrificed their own lives in order to save others but it is often thought of Holocaust victims as sheep who were lead to the slaughter who could not imagine resisting this unreal reality forced upon them through no fault of their own.

So the Memorial Day for the Holocaust and Herosim seeks to commemorate the heroism of those who managed to resist or at least express opposition to that which was happening around them. This was either though uprisings like we are accustomed to or by way of the proud walk to death (that they are part of the demonstration of the sanctity of death which was also demonstrated at Masadsa). But the Memorial Day of the Holocaust and bravery seeks to remind people of the preservation of human dignity at the most difficult times, the preservation of life itself, of the sanctity of life as preserved in the ghettos and concentration camps, forests and tunnels, sewers and bunkers. That is worthy of the title, ‘heroism’ and deserves to be remembered. 

My father was born in Czechoslovakia in 1942. His childhood was spent in the house of a Czechoslovakian midwife who felt sorry for this newborn baby and she raised him as a daughter in everyway (in order to hide the marks of circumcision). At the same time, his parents remained hiding at the house of a neighboring farmer who agreed to accept them despite the danger. It is during these times that I wish to say thank you to all those who recognize the Jewish People’s difficulties and seek to help even these days when we have our own state and social services. 

Thank you

A little snippet for the Seder table

As this coming week will draw to an end, most families in Israel will sit around the table and read from the Haggadah, the book read on Passover at the seder, the festive meal. The word Haggadah comes from the Verb "לְהַגִּיד" to tell , inform or say. It belongs to the verb category of "הִפְעִיל" which is used for active words which generally effect another person such as "לְהַזְמִין" to invite (another person is invited) and "לְהַגְדִּיל" to make bigger (something or someone is made bigger).

 So how does this influence our telling of the Passover story and if we are supposed to tell a story, why is the Haggadah a story book of quotes?

We begin the Passover seder by reading about why we must tell the story followed by who must tell the story and how (with relation to the four types of children) and finally when we must tell the story. By the time we actually get to the story we in fact read the retelling of the story in Deutoronomy rather than the original story found in the book of Exodos. In essence the Haggadah teaches us "אֵיךְ לְהַגִּיד", How to tell. The real, active work, is down to us. The Passover seder teaches us to be an active part in telling our history and in part reflects one of the essences of Judaism, to actively shape the world we live in and not be passive observers.

On Friday night when families in Israel and abroad will sit down to tell the Passover story, each household will tell a slightly different story; Stories of past Sederim, emphases on freedom or on modern slavery and with reenactments and songs. Everyone tells their story slightly differently.

We wish all our students a happy Passover, Easter and Spring season!

To learn more about learning Hebrew in Israel and online see our website: www.ulpanaviv.com

Chametz חמץ

For English scroll all the way down...

לְרֶגֶל חַג הַפֶּסַח הַמִּתְקָרֵב וּבָא חָשַׁבְתִּי לְפַתֵּחַ מִסְפָּר רַעֲיוֹנוֹת הַקְּשׁוּרִים לְהַגָדָת הַפֶּסַח, רַעֲיוֹנוֹת הַנּוֹגְעִים לְעִנְיָנִים אָקְטוּאָלִיִים אַךְ מִתְקַשְּׁרִים לָעֲבָר וּלְטֶקְסְטִים בְּהַגָּדָה אוֹ לַמִּנְהָגִים הַמוֹדֶרְנִיִים.

אֲבָל לִפְנֵי הַכֹּל- אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהִזְדַּהוֹת עִם כָּל הַמְּנַקִּים וְהַמְּנַקּוֹת לִכְבוֹד הַחַג? אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לַעֲבֹר חֹדֶשׁ שָׁלֵם שֶׁל עֲבוֹדוֹת נִקָּיוֹן עַל מְנַת לְהַגִּיעַ סוֹף סוֹף לַחַג הַמְּיֹחָל וְלָשֶׁבֶת בּוֹ כִּבְנִי חוֹרִין.

אָז נָכוֹן, הָרַב אֲבִינֵר מְדַבֵּר כָּל שָׁנָה בָּרַדְיוֹ בַּתְּקוּפָה שֶׁלִּפְנֵי פֶּסַח וְחוֹזֵר וּמַדְגִּישׁ כִּי אָבָק אֵינֶנּוּ חָמֵץ וְכִי הַמִּצְוָה אֵינֶנָּהּ לִהְיוֹת עֶבֶד ע"מ לַחֲגֹג אַחַר כָּךְ אֵת חַג הַפֶּסַח בְּהִידוּר אֶלָּא לְנַקּוֹת אֵת הַבַּיִת מֵחָמֵץ וְתוּ לֹא. כְּבוֹדוֹ שֶׁל הָרַב אֲבִינֵר בִּמְקוֹמוֹ מוּנָח, אֲבָל רוּבֵּנוּ מְקַבְּלִים אֵת נִקְּיוֹנוֹת פֶּסַח כְּתֵרוּץ לְנַקּוֹת אֵת הַבַּיִת כְּמוֹ שֶׁלֹּא נִקִּינוּ כָּל הַשָּׁנָה וְטוֹב שֶׁיֵּשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁמַּכְרִיחַ אוֹתָנוּ (וְאוֹתִי בִּמְיֻחָד) לַעֲשׂוֹת אֵת זֶה סוֹף סוֹף.

אָז מַהוּ חָמֵץ וְלָמָּה חָשׁוּב כָּל כָּךְ לְנַקּוֹת אוֹתוֹ?

הַשְּׁאֵלָה נִרְאֵית מְיּוֹּתֶרֶת מֵאַחָר וְזֶהוּ הַצִּוּוּי הַמִקְרָאִי: "שִׁבְעַת יָמִים שְׁאָר לֹא יִמְצָא בְּבָתֵּיכֶם (שֵׁמוֹת יב, יֵט) ו "לֹא יִרְאֶה לְךָ חָמֵץ..." (שֵׁמוֹת יג, ז). וּבְכָל זֹאת קָמוּ חֲכָמִים וְנָתְנוּ לוֹ פָרְשָׁנוּיוֹת שׁוֹנוֹת.

חָמֵץ הִנּוֹ תַּעֲרֹבֶת שֶׁל קֶמַח מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן שֶׁתָּפְחָה עֵקֶב מַגָּע עִם מַיִם. הַשֵּׁם חָמֵץ בָּא לוֹ מִשּׁוּם תַּפְקִידוֹ שֶׁל הַחַמְצָן בְּתַהֲלִיךְ הַתְּפִיחָה.

אִם כֵּן- הַחַמְצָן גּוֹרֵם לַבָּצֵק לִתְפֹחַ וְלִגְדֹּל, אַךְ הַגֹּדֶל לֹא בָּא מִשּׁוּם שֶׁכַּמּוּת הַחֹמֶר גָּדְלָה. כָּךְ הִיא הַגַּאֲוָה, אוֹתָהּ עָלֵינוּ לְבַעֵר מִקִּרְבֵּנוּ- הִיא אֵינֶנָּהּ מוֹעִילָה וְאֵינֶנָּהּ מַצְבִּיעָה עַל גֹדְלוֹ הָאֲמִתִּי שֶׁל הָאָדָם. אַחַת לְשָׁנָה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת בְּדַק בַּיִת, חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, לְחַפֵּשׂ וְּלְבַעֵר אֵת הֶחָמֵץ, אֵת הַגַּאֲוָה שֶׁפָּשְׁתָה בָּנוּ. סִפּוּר נִפְלָא כְּתָב עַל זֶה שַׁ"י עגנון, "לְבֵית אַבָּא", הַמְּדַבֵּר עַל תַּהֲלִיךְ חֲזָרָה בִּתְשׁוּבָה, אַךְ קוֹרֶה בִּתְקוּפַת חַג הַפֶּסַח וּמַעֲלֶה מַקְבִּילוֹת רַבּוֹת בֵּין חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ וְנִקָּיוֹן הַבַּיִת, עַל הַקֹּשִׁי לְהִתְנַעֵר מִן הַגַּאֲוָה וְהַיְּהִירוּת שֶׁל תְּנוּעַת הַהַשְׂכָּלָה אֵל מוּל הַיַּהֲדוּת הַפְּשׁוּטָה וְהָאֲמִתִּית.

For the purpose of the upcoming festival of Pesach I thought about developing a number of ideas relating to the Pesach Haggadah (book used on Passover to tell the story of the Exodos), ideas that touch on current affairs but with connections to the Haggadah texts or modern traditions.

But before all this- How can we not sympathise with all the cleaners (male and female) for this holiday? We need to work a full month cleaning in order to finally reach the long awaited festival and to sit as "free men".

But it is true, Rav Aviner talks every year, on the radio, in the period before Pesach and he reiterates that dust is not Chametz (forbidden leavened food stuffs) and that the commandment is not to be a slave in order to celebrate the Passover holiday rather to clean the house of Chametz and no more. The respect of Rav Aviner is rightfully due but most people take on Pesach cleaning as an excuse to clean the house like we haven't cleaned all year and its good that we have something to force us (and especially me) to do this finally.

So what is Chametz and why is it so important to clean it?

The question seems superfluous as the original commandment is: "seven days there shall be no leaven found in your houses" (Exodos 12: 19) and "thou shalt not see leavened bread…" (Exodos 13:7). And despite all this the scholars arose and gave different explanations.

Chametz is a blend of 5 types of grain which swell because of contact with water. The name חָמֵץ"" Chametz, was given because of the role of oxygen ((חַמְצָן in the swelling process.

If this is true- that oxygen causes the dough to swell and grow, the increase in size does not come about because the amount of ingredients increases. It is like pride which needs to be purged from our midst- it is not beneficial and doesn't indicate one's true size. Once a year we take it upon ourselves to check the house, soul search, to find and destroy Chametz, pride, that has spread amongst us. A wonderful story which was written by Shay Agnon "to father's house", speaks about the process of repentance which occurs during the period of Passover and moreover he draws on many similarities between soul searching and cleaning ones house, on the difficulties of shaking off pride and on the enlightenment movement in the face of simple and genuine Judaism.

Osnat


www.ulpanaviv.com

Spring has Sprung!

For English scroll all the way down!!

שָׁלוֹם לְכוּלָּם וְאָבִיב שָׂמֵחַ!

הַשָּׁבוּעַ שָׁטַף אֶת אֲזוֹרֵנוּ מֶזֶג אֲוִויר אֲבִיבִי בִּמְיוּחָד וּכְתוֹצָאַה מִכָּךְ נִמְלֵאתִי הִתְרַגְּשׁוּת (...וְאָלֶרְגְּיָה). הָאָבִיב מֵבִיא עִימּוֹ פְּרִיחָה (הַיְדַעְתֶּם? מַשְׁמָעוּת הַמִּילָּה "פְּרִיחָה" הִיא גַּם תַּהֲלִיךְ הִתְפַּתְּחוּת הַפֶּרַח וְגַם מַחֲלַת הָעוֹר, בָּהּ הָעוֹר אַדְמוּמִי וּמְגָרֵד- מַמָּשׁ כְּמוֹ פֶּרַח...) וְהִתְפַּתְּחוּת וְעוֹד הַרְבֵּה שְׁעוֹת אוֹר.

אֲנִי מַאֲמִינָה שֶׁלְּחֶלְקְכֶם קְצָת קָשֶׁה לְהָבִין עַל מָה אֲנִי מְדַבֶּרֶת- "אָבִיב?! בְּיִשְׂרָאֵל יֵשׁ שְׁתֵּי עוֹנוֹת בִּלְבַד- קַיִץ וְחוֹרֶף, לֹא?" אָז בִּשְׁבִילְכֶם אֲנִי מַקְדִּישָׁה אֶת הַפּוֹסְט הַזֶּה:

אָז קוֹדֶם כָּל נַתְחִיל בִּשְׁאֵלָה- מַהוּ הָאָבִיב? עַל פִּי הַהַגְדָּרָה הַאָסְטְרוֹנוֹמִית- אָבִיב הִיא עוֹנַת מַעֲבָר בֵּין הַחוֹרֶף לַקַּיִץ, שֶׁמַּתְחִילָה בְּיוֹם הַשִּׁוְויוֹן (בּוֹ הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם שָׁוִוים בְּאָורְכָּם) וְנִגְמֶרֶת בְּיוֹם בּוֹ הַיּוֹם הוּא הָאָרוֹךְ בְּיוֹתֵר בַּשָּׁנָה וְהַלַּיְלָה הוּא הַקָּצָר בְּיוֹתֵר. לָנוּ נוֹגַעַת יוֹתֵר  הַהַגְדָּרָה הַיְהוּדִית, אוֹתָהּ אֶפְשָׁר לִלְמוֹד מִתּוֹךְ הַפָּסוּק: "הַשְּׂעוֹרָה אָבִיב וְהַפְשָׁטָה גִּבְעוֹל" (שָׂמוֹת ט', 31)- הַכְוָונָה הִיא לְמַצָּב הַבָשְׁלוּת שֶׁל הַחִיטָּה, כַּאֲשֶׁר הִיא עוֹד יְרוּקָה וְרְעָנָנָה אַךְ כִּמְעַט בְּשֶׁלָּהּ. מַצַּב הַחִיטָּה הָפַךְ לִשְׁמָהּ שֶׁל הַתְּקוּפָה עֵקֶב חַשִׁיבוּתָה שֶׁל הַחַקְלָאוּת בִּכְלָל וְשֶׁל הַחִיטָּה בִּפְרָט. בְּשֶׁל חֲשִׁיבוּת מַחֲזוֹר הַחַיִּים הַחַקְלָאִי בַּיַּהֲדוּת, נוֹדַעַת גַּם חַשִׁיבוּתוֹ שֶׁל מוֹעֵד חַג הַפֶּסַח- בְּחוֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעַל כֵּן יֵשׁ לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה כַּאֲשֶׁר מִנְיָין הַיָּמִים לֹא יַסְפִּיק לְהַבְשָׁלַת הַחִיטָּה.

כַּיּוֹם הַמִּילָּה "אָבִיב" הִיא מִילָּה שֶׁמְּצַיֶּינֶת נְעוּרִים, הִתְחַדְּשׁוּת, וְגַם פְּרִיחָה שֶׁל רַעֲיוֹנוֹת וְאִידֵאוֹלוֹגְיוֹת שׁוֹנוֹת, כְּמוֹ "הָאָבִיב הָעַרְבִי". שְׁמָהּ שֶׁל הָעִיר תֵּל אָבִיב גַּם הוּא בָּא מִתּוֹךְ כָּךְ, אַךְ מֵעִנְיָין יוֹתֵר לָדַעַת כִּי שְׁמָהּ שֶׁל הָעִיר הוּא מֵעַיִן עִבְרוּת שֶׁל שֵׁם סִפְרוֹ שֶׁל הֶרְצְל- אָלְטְנוֹילַנְד ( Altneuland ), שֶׁזֶּה אוֹמֵר "אֶרֶץ יְשָׁנָה חֲדָשָׁה", אוֹ: "תֵּל"- אֲתָר אָרְכִיאוֹלוֹגִי הַמִּתְנַשֵּׂא כְּגִבְעָה עֵקֶב שְׁכָבוֹת שֶׁל יְישׁוּבִים שֶׁנִּיבְנוּ זֶה עַל גַּבֵּי זֶה בְּמֶשֶׁךְ הַתְּקוּפוֹת, וְ"אָבִיב"- כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ- הִתְחַדְּשׁוּת וּפְרִיחָה- תֵּל אָבִיב מְסַמֶּלֶת אֶת פְּרִיחַתָה מֵחָדָשׁ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

וְאֵיךְ יוֹדְעִים שֶׁבָּא אָבִיב?

יֵשׁ שִׁיר יְלָדִים נֶחְמָד מְאוֹד שֶׁמְּסַפֵּר עַל הַסִּימָנִים שֶׁל הָאָבִיב בְּיִשְׂרָאֵל:

אֵיךְ יוֹדְעִים שֶׁבָּא אָבִיב 

דָּתִיָּה בֵּן דּוֹר

אֵיךְ יוֹדְעִים שֶׁבָּא אָבִיב? 
מִסְתַּכְּלִים סָבִיב סָבִיב
וְאִם רוֹאִים שֶׁאֵין עוֹד בּוֹץ בִּשְׁבִילִים
וְאִם רוֹאִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ הַמְּעִילִים
וְאִם פָּרָג וְגַם חַרְצִית
לְכָבוֹד הַחַג קִישְּׁטוּ אַרְצִי
אָז יוֹדְעִים שֶׁבָּא אָבִיב

אֵיךְ יוֹדְעִים שֶׁבָּא אָבִיב? 
מִסְתַּכְּלִים סָבִיב סָבִיב
וְאִם רוֹאִים הָמוֹן יָדַיִים חֲרוּצוֹת
נוֹשְׂאוֹת סַלִים כְּבֵדִים עִם יַיִן וּמַצּוֹת
"וְאִם שָׁרִים שִׂמְחָה רַבָּה,
 אָבִיב הִגִּיעַ פֶּסַח בָּא"
אָז יוֹדְעִים שֶׁבָּא אָבִיב

Hello all and Happy Spring!

This week flooded our locality with unusually spring like weather and as a result I was filled with excitement (and allergies!). Spring brings with it blossom (Did you know that the meaning of the word "פְּרִיחָה" (blossom) is also the process of the opening of the flower and also the skin condition where the skin is red and itchy, just like flowers…), renewal and many more daylight hours.

I believe that for a few of you it is hard to understand what I am talking about- "Spring?! In Israel there are only two seasons- Summer and Winter, no?" And so just for you, I dedicate this post:

First of all we will begin with a question- What is Spring? According to the Astronomical definition- Spring is the season which passes between the winter and the summer that begins on the equinox (when the night and the day are of equal length) and finishes on the day when the day is the longest in the year and the night is the shortest. We will concern ourselves though with the Jewish definition, which we can learn about from the passage ""הַשְּׂעוֹרָה אָבִיב וְהַפְשָׁטָה גִּבְעוֹל  "For the barley is in the ear and the flax is in the stalk" (Exodos 9:31).  The intention (of the above passage) is that of the state of maturity of the wheat, when it is still green and fresh but almost ripe. The state of the wheat has become the name of the period (spring) due to the importance of agriculture in general and of wheat in particular. Due to the importance of the agricultural life cycle in Judaism and also the importance of the timing of the festival of Passover- in the spring month, there is a leap year when there are not enough days for the wheat to ripen.

Today the word "אָבִיב" "spring" is a word that indicates youth, regeneration and also the blossoming of ideas and different ideologies like "the Arab Spring". The name of the city "Tel Aviv" also falls within this (idea) but it is more interesting to note that the name of the city comes from the hebraisation of the name of Hertzl's book Altneuland which means "an old and new land" or: ""תֵּל and archeological site that has risen like a hill because of layers of settlements which were built one on top of another of the time, and "אָבִיב" like we said, renewal and blossoming, Tel Aviv symbolizes the new blossoming of the land of Israel.

And how do we know that Spring has come?

There is a lovely children's song that talks about the signs of spring in Israel:

How do you know that Spring has come? Datia Ben Dor

How do you know that spring has come?

Look around around

And if you see that there is no more mud on the paths

And if you see that the coats have disappeare

And if there are poppies and chrysanthemums

Decorating the land in honour of the festival

You know that Spring has come.

How do you know that Spring has come?

Look around around

And if you see many diligent hands

Carrying baskets heavy with wine and Matzot

And if you sing "Simcha Raba-"

"Aviv Higiya Pesach Ba"

You know that Spring has come.